קיבוץ ניר-עם
קיבוץ ניר-עם
חסר רכיב

נעים להכיר- אביגיל וראובן נבון

19/07/2019

 

תמונה קשורה

נעים להכיר

 

והפעם – יפעת לוי רייך פוגשת את ראובן ואביגיל נכון

 

כבר שלוש שנים שאנו גרים בשכנות נהדרת לזוג המקסים, אביגיל וראובן נכון. המעבר קרב וזוהי הזדמנות נהדרת לי וגם לכם חברי ניר-עם, להכיר אותם קצת יותר לעומק.

אז ראובן במקור מאלג'יר היגר לצרפת בנעוריו, אביגיל ממרוקו. הם נפגשו בהכשרה בגרעין " איחוד הבונים" ובסוף שנת 68 בזמן טיול לפני העלייה לארץ לניר –עם בחרו אחד בשני. כן  כן, זה המספר, 40 שנים של חיים בניר-עם, 3 ילדים קארין, תום וערה ואינספור חוויות, זיכרונות, עבודות ותפקידים בקיבוץ במהלך השנים. אביגיל וראובן עלו לישראל לגמרי לבדם משפחתה של אביגיל נשארה במרוקו ומשפחתו של ראובן בצרפת. החיים פה בארץ רחוק מההורים היו בוודאי לא פשוטים, וודאי כשמדובר בקיבוץ שיתופי בו כל הקהילה מחליטה האם ומתי ניתן לנסוע לבקר את ההורים. ולמרות הכל הבית היה תמיד מלא ומארח, לא מעט "מאומצים" הגיעו ל"ארוחת ארבע" בבית המשפחה איתם הם שומרים על קשר עד היום.

בתחילת שנות ה-80 יצאה המשפחה לשליחות בצרפת, במהלכה אביגיל החליטה לעשות שינוי מקצועי אחרי שורה ארוכה של תפקידים בקיבוץ בניהם מטפלת בבתי הילדים, והחליטה ללמוד מזכירות רפואית. סביר שרובכם מכירים אותה, היא הפנים המאירות, החיוך והמבטא הצרפתי המלטף המקבל את פניכם במרפאה. אחרי שנים של עבודה בשדרות, עם הפנסיה חזרה אביגיל בשמחה למרפאה בקיבוץ. היא מעידה כי היא מאוד נהנת מעבודתה וכי כך יוצא לה להכיר את הדור הצעיר. ראובן, החזיק בתפקידים רבים בקיבוץ כמזכיר מספר פעמים, לקח חלק בוועדות השונות ועבד בעבודות מגוונות, אפילו בעדר. אבל ראובן הוא בעצם אמן, הוא למד אומנות בבצלאל ומחזיק אצלנו בקיבוץ בסטודיו לאומנות (הידעתם?!) בו הוא מצייר ומפסל בחומרים שונים. רובנו חולפים על פניו מבלי לדעת שהוא שם, הסטודיו נמצא בצמוד לארכיון (שילוט דחוף!!).

 ביקשתי לשמוע מהזוג הותיק על מבנים בקיבוץ הישן ששינו את פניהם וכך גיליתי שה"גרין פאב" היה פעם הכולבו, והכולבו היה בית הילדים.  שיחה על מבנים שהשתנו הזכירה לי את ריחות הבישול הנהדרים העולים ממטבחה של אביגיל בכל ליל שישי, התעניינתי בהתמודדות שלה עם המעבר בין המטבח  המרוקאי הידוע במטעמיו לחדר האוכל הקיבוצי. "מהר מאוד אנחנו הנהגנו לעצמנו מנהג כבר ממש מההתחלה, שפעם אחת בשבוע אנחנו אוכלים בבית".  אביגיל מספרת, ומסבירה כי על אף הביקורת על חדר האוכל והיו לא מעט, תמיד היה בארוחות הצהריים מגוון עשיר ואת כל אבות המזון. עוד היא מספרת, ששרלוט בנודיז, אמא של ניב, הוסיפה מטעמים והשינוי התקבל בברכה. " זה היה מקום מפגש אדיר" אומר ראובן.

 בשיחה על חדר האוכל וגלגולו מתפתח שיח מעניין מאוד על מוסדות הקיבוץ והשינויים שעבר מקיבוץ המושתת על ערכי "כיבוש העבודה" לקיבוץ מופרט ומתחדש. השיחה קולחת ואני מקבלת תמונה מאוד מעניינת על הקיבוץ הישן, על החיים שהיו פה פעם בתחילת שנות ה70. "אספר לך סיפור מצחיק שהיה לי" צוחקת אביגיל, "כשעוד לא היו לנו ילדים, גרנו באשכול. אירחנו בסעודת פורים 20 איש בבית. לא הייתה לנו פינת אוכל או משהו כזה הכל היה קטן וצפוף. אז מה עשיתי? פרסתי מפה על הרצפה וכולנו ישבנו סביבה. אחת הוותיקות שקפצה לשאול משהו ניגשה אליי בשביל יום למחרת ואמרה לי " איזה יופי, איך אני שמחה שאתם שומרים על המסורת". את קולטת? היא חשבה שבמרוקו יושבים לאכול על הרצפה...(צוחקת) הסברתי לה שזה ממש לא עניין של מסורת, זה פשוט מחוסר ברירה".

השיחה על הנושא מגלה בראובן פן מעניין במיוחד, בעברו סיפורים רבים ומשימות משמעותיות. כך גיליתי שאת הזקן שמעטר את פניו, אימץ לאחר שליחות מחתרתית במרוקו בשנת 73 במסגרתה היה חייב לגדל זקן. ראובן אדם אידיאולוגי ששימש בתפקידים רבים ומגוונים בקיבוץ והיה מזכיר המשק גם ברגע ההחלטה על ההפרטה בקיבוץ. "הייתי מזכיר, והיו חוגי בית, מתוכם התגבשה ההחלטה ללכת להפרטה. אני חשבתי שגם אם מפריטים צריך עדיין לשמור על אופי, לא על האופי השיתופי בהכרח אבל על אופי שוויוני, אבל זה לא התקבל ובסופו של דבר היתה הצבעה שעברה ברוב אדיר ומאז אנחנו חיים כפי שחיים עד היום." אני מרגישה שראובן ואביגיל משלימים עם השינוי אך שואלים את עצמם מה מחליף את האידיאולוגיה ההיא. אז היה ברור במדויק מהם ערכי היחידה הקיבוצית, המציאות השתנתה והיום הם מפנים את השאלה אלינו הדור הצעיר הממלא את השבילים, "מהי האידיאולוגיה הקהילתית של קיבוץ ניר עם המתחדש?"

יפעת לוי רייך

חסר רכיב